מצבי משבר

מצבי משבר

מצבי משבר במשפחה ובחיים יכולים להיות רבים מספור. מגירושין במשפחה, כניסה לפרק ב' , מחלות ואובדנים. במאמר הבא אתמקד במצב משבר קיצוני, אך לצערנו קיים, זהו מצב של אובדן אדם אהוב במשפחה. אתייחס בעיקר לאלו מכם שאיבדו את בנות זוגם, אך הדגשים יהיו סביב נושא ההורות בצל משבר האבל, ולכן מתאים לכל אחד שהוכנס בעל כורחו למעגל זה.

מה קורה למשפחה במצב אבל?

במצבים אלו שבהם התחושה היא כמו 'שמיים שנפלו' עליכם ועל משפחתכם, הכאב הגדול יוצר מעין 'חור' בלב, גורם להצפת רגשות ושאלות שמתעוררות 'איך אני ממשיך מכאן?'

יש החשים לא פעם שבמצבים טעונים אלו שבהם האיזון הופר בדרך כה לא טבעית, קיים רצון בתקופה הראשונה של האבל, להתרחק ולעתים אף מתעורר בהם חוסר סבלנות כלפי ילדיהם וכלפי הסביבה.

למרות התחושה הסובייקטיבית הקיימת שהזמן 'כמו נעצר' בתקופת האבל, החיים ממשיכים וגם הילדים גדלים וצרכיהם הרגשיים אף מתחזקים, במיוחד לאור האובדן.

סימני אבל אצל מתבגרים לפי חלוקה גילאית –

בורקוב ואחרים (1993) מתארים אצל בני 11 עד 14 במצבי יתמות שלל סימפטומים של נסיגה בהתנהגות לילדותית יותר, סימפטומים פיסיים כגון כאבי ראש, חלומות, אובדן תיאבון, חוסר עניין בפעילות חברתית עם בני הגיל או עם בני המשפחה והתנגשויות עם דמויות סמכותיות. סימפטומים אופיינים לבני 14-18 יכולים להיות הופעה חוזרת ונשנית של התנהגות ועמדות ילדותיות, נסיגה בהתנהגות אחראית, עשוי להיות גם חוסר עניין בפעילות חברתית עם המין השני, בעיות פסיכוסומטיות שונות, ביטויי התנהגות של חוסר אונים וחוסר ריכוז בפעילות (בורקוב ואחרים, 1993).

אם כן, המרקם המשפחתי שנגדע באכזריות, קוטע לא פעם התפתחות תקינה על פני הציר הרגשי של הילד היתום ולכן ישנה חשיבות רבה לדינמיקה, אשר מתהווה בבית ולתגובות ההורה הנותר, על מנת שתתאפשר התפתחות תקינה ככל האפשר על אף הכל.

מה קורה בגיל ההתבגרות בציר התקין, כאשר אין הפרעות מיוחדות מצד המציאות?

עובדה אחת ידועה כמעט לכל הורה – גיל זה הוא גיל מורכב והמתבגרים המחפשים במרץ את זהותם, עוברים מספר שינויים בולטים מבחינה ביולוגית, חברתית ופסיכולוגית. חיפוש העצמאות האופייני לגיל זה מביא את המתבגר לחיפוש אחר הגדרה עצמית, החל מביטויים גופניים של אינטימיות וטיפוח עצמי וכלה בהגדרת החדר והטריטוריה. נסיון התערבות מצד המבוגרים נתפס כ'פלישה' וגורר תגובה מתאימה. כאשר המבוגרים חשים שהם מאבדים שליטה, הם נפגעים מתגובות המתבגרים ומצב זה יכול להביא אותם לאיבוד שליטה (אפטר, הטב, וייצמן וטיאנו, 2005). לא לחינם השוק מוצף בקבוצות הורים למתבגרים, סדנאות והדרכות פרטניות אשר מציעות כלים להתמודדות.

זהו גיל שיכול להיות סוער ולגרום לכל הורה, רגוע ככל שיהיה, לחרוק בשיניו ולפנטז לרגע לטרוק את הדלת בחוזקה, ממש כמו שהמתבגר שלו עשה לפני רגע או לחילופין, לעמוד חסר אונים ומבולבל, לא מבין מה עשה הפעם.

מה עם נערה מתבגרת אשר איבדה את אמה?

רביב וכצנלסון (2002) מתארים אובדן אם עבור הבן כאובדן דמות אימהית ורכה שתספק לו את צרכיו הרגשיים בעוד בת מפסידה, נוסף על כך, דמות מרכזית להזדהות איתה אשר תלמד אותה מהם תפקידים נשיים. (רביב וכצנלסון, 2002).

אחת המשימות העיקריות בגיל ההתבגרות – היפרדות והתרחקות מההורים, הופכת למורכבת ביותר כאשר חסרה דמות הורה להזדהות איתו או לחלוק עליו.

בגיל ההתבגרות, תהליך האבל קרוב יותר לשלבים שעובר מבוגר אך הנערות עשויות עדיין לקשר בין בכי והתפרצויות רגשיות אחרות לבין נסיגה למצב ילדותי ותלותי ולכן יכולות להימנע מכל הפגנת רגשות בפומבי. הניכור הנלווה לתהליך ההתבגרות הנורמלי מחריף את תחושת הנטישה ולעתים אף הבגידה שהיא חשה עם מות אמה וכך היא מרגישה אף בודדה יותר, עקב יגון אותו חוששת לבטא.

המתבגרת היתומה שלנו זקוקה להכוונה, תמיכה והדרכה. יש לעודד אותה לבטא את כאבה ומצוקתה בצורה שמתאימה לה אך אם היא מעדיפה לשתוק, יש לכבד גם רצון זה. איבוד מודל החיקוי הנשי הראשוני עשוי לבלבל לעתים קרובות בין נשיות לבין זהות נשית, או כמו שנערה יתומה מאם שהייתה בטיפולי הסבירה לי בפשטות:" אני יודעת לבחור ולהתאים בגדים לעצמי כי אני מסתכלת מסביב ולומדת, אבל כשאני נתקלת במן דקויות חברתיות כאלה בין בנות, אני לא מצליחה לנחש איך אמא הייתה אומרת לי להתנהג, המחשבות שלה לא בתוכי" נערה זו התייתמה בגיל צעיר מאם ש'עזבה' אותה בפתאומיות עקב תאונה דרכים. על אף סביבה תומכת ומיטיבה מצד האב והמשפחה המורחבת (דודים, דודות וסבים) מצאה עצמה הנערה מתקשה בבגרותה להרגיש בטוחה דיה כאשה.

תופעות נפוצות נוספות שיכולות להופיע בהתנהגות המתבגרת (והמתבגר):

  1. תוקפנות והתפרצויות כלפי גורמים חינוכיים, כלפי ההורה שנפטר או כלפי ההורה שנותר (עולות שאלות קשות כמו: למה היא מתה ולא אתה?) – תוקפנות זו מופיעה בעיקר כלפי מבוגרים אליהם המתבגר/ת קשורים ויתכן שהיא מהווה מנגנון הגנה נגד החולשה, חוסר האונים וחוסר השליטה שבתוך הסיטואציה. הידברות פתוחה וסובלנית בעניין על אף הקושי שמתעורר מול המלים הקשות, הורדה זמנית בציפיות להישגים בבית הספר ועידוד מתן ביטוי מילולי לרגשות עשויים לסייע רבות.
  2. רגשות אשם, פחדים וכאבים גופניים שונים – אופיינים בשנה שנתיים הראשונות לאחר האובדן – סביבה משפחתית מתפקדת, שיגרה יומיומית ודמות הזדהות חיובית נשית (כמו דודה, חברה קרובה של האם וכו') או במקרה של מתבגר – גברית, עשויה לסייע מאד. במידה וסימפטומים אלו נמשכים, יש לפנות לקבלת ייעוץ מקצועי.

הופ אדלמן (1997) מתיחסת לכך שכאשר אם מתה או עוזבת את הבית, קיימים ארבעה סוגי אבות אפשריים:

  1. אב נוסח "אני בסדר, את בסדר" – – כמגננה נגד כאבו הרגשי וכאמצעי לחמוק מיגון ילדיו, האב ממהר להינשא מחדש. שכנוע עצמי זה שאין צורך לתת מקום להתאבל גורם בדרך כלל להתפרצות האבל בדרכים שונות וקשות יותר מאוחר יותר.
  2. אב חסר אונים – כל התפקידים החדשים הנופלים בחלקו של אב כמו גידול הילדים, תפעול הבית והעבודה יכולים להיות מעבר לכוחותיו של האב. כאשר אבל כרוני מביא את האב למצב של חוסר אונים, הוא נכנע לעתים קרובות ליאוש עמוק, אפתיה או דכאון, עלול לאבד עניין בהופעתו ולהזניח את הבית. ילדיו עשויים לסבול הזנחה רגשית או גופנית. הבת המתבגרת חשה כאילו שני הוריה נלקחו ממנה. נערות אלו יכולות לקבל על עצמן בלית ברירה את תפקיד ה'הורה' האחראי והמתפקד במשפחה. לקיחת תפקיד זה טומנת בחובו השלכות לא פשוטות עבור הנערה לטווח רחוק כגון הפיכתה לנערה בעלת מאפיינים הוריים ומרצים אשר לא מאפשרים את התפתחותה העצמאית.
  3. האב המרוחק – הריחוק יכול להתבטא בהסתגרות רגשית או פיזית. בגיל ההתבגרות, כאשר אבות חשים יותר ויותר חשש בכל הנוגע לחינוך בנותיהן, הריחוק אף יכול להתגבר. הבנות, אשר מתחילות בגיל זה לראות את אבותיהן כישויות מיניות, נסוגות בבהלה וכך תקופה זו הופכת לקשה מאד עבור שני הצדדים. ישנם אבות שאף נמנעים מלחבק את בניהם ובנותיהם מתוך דאגה שמה יפורשו לא נכון על ידי ילדיהם. בתו של אב מרוחק רואה בכל תשומת לב – גם זעם – כראייה לכך שאכפת לו והיא עלולה להתנדנד בין התנהגות מופתית לבין התנהגות פרועה. המלכוד הקיים הוא שכאשר אינה מצליחה להשיג את תשומת הלב שרצתה בה, כמו חמימות וחיבה. היא נשארת מאוכזבת והאכזבה מובילה בסופו של דבר לתחושת חוסר ערך עצמי.
  4. האב ההרואי – אב זה היה בדרך כלל מעורב בחיי ילדיו גם כשאשתו הייתה בחיים ויחסיו עם ילדיו היו חמים ואוהבים גם לפני האובדן. לאחר מותה, הוא מתאבל עליה כיאות, מאפשר לילדיו להתאבל עליה ולשתף את רגשותיהם לגביה ומחלק את התפקידים בצורה חדשה והוגנת על פי יכולות כל אחד מהם. גם אב זה אינו מושלם ויכול לשקוע בהתקפי דכאון או ספקות, אך הוא יותר בשליטה, מצליח לשמור על סביבה מוגנת ותומכת, ומסייע לילדיו להמשיך ולפתח בטחון ותחושת ערך עצמי. לבת המתבגרת יש אב עליו היא יכולה לסמוך כמקור לתמיכה רגשית.

הצגתי ארבעה סוגים אפשרים של אבות אך אני מאמינה שכל אב יכול למצא חלקים ממנו בכל אחד מסוגי האבות שמופיעים כאן ואולי אף להציע אופציה אחרת לחלוטין. אין ספק שעבור הורה יחידני לא פשוט להמשיך ולהתנהל בתוך שיגרה בטוחה אחרי אובדן כה גדול או למצא את הסגנון הנכון להתמודדות במצבים אלו, אך על כל ההורים, לזכור את המטרות ההוריות הראויות בגיל ההתבגרות אשר נכונות הן למתבגרים והן למתבגרות :

  1. לשמור על תקשורת עם המתבגר/ת שלנו גם ברגעים קשים – האובדן שיודעת משפחה נחווה מחדש על ידי בתך בכל נקודה משמעותית בחיים שבה היעדרות האם מודגשת יותר כגון בת מצווה, יום משפחה, קבלת מחזור, גיוס לצבא וכדומה. על ההורה הקיים להיות רגיש לכך שיתכנו מצבי רוח משתנים, עצב, הסתגרות או לחילופין התפרצויות. ערוצי תקשורת פתוחים הם תנאי להתמודדות עם טראומה, הכחשה והסתרה.
  2. לשמור על שלומם ולוודא שאינם מסכנים את עצמם – הבלבול האופייני וחיפוש הדרך בגיל ההתבגרות עשוי להתעצם בגיל בו אחת המשימות ההתפתחותיות הינו גיבוש תחושת שייכות.
  3. לטפח את החוסן הנפשי של המתבגר וחוסן המשפחה – בחוסן נפשי של המתבגר הכוונה לדימוי עצמי חיובי, אופטימיות, גמישות ותחושת שליטה. בחוסן נפשי משפחתי הכוונה היא לחיזוק ערכים כגון לכידות, נפרדות, משמעות ותמיכה הדדית (בעזרת ארוחות משפחתיות, שיחות , חלוקת תפקידים ופעילויות משותפות).

איך אפשר ליישם מטרות אלו?

  1. עלינו לבחור בחירות הוריות ממקום לא אימפולסיבי
  2. לפעול בגמישות מול המתבגרים שלנו
  3. לחזק ולהעצים כשצריך ומגיע
  4. להציב גבולות בנחישות ואמפטיה
  5. לנהל דיאלוגים – תוך הפעלת גמישות, יכולת שליטה עצמית ושיתוף מצידכם.
  6. לתת כל הזמן דוגמא הורית ראויה – גם אם לפעמים מתעייפים, לדעת להרים את הראש ולהמשיך הלאה.
  7. ואחרון חביב וחשוב מאד – לא לשכוח את עצמנו – לזהות האם אתה כהורה זקוק לסיוע, לבקש עזרה ללא היסוס מהמשפחה והקהילה סביב (הם בדרך כלל מאד ישמחו אך לא תמיד יודעים איך). לדעת לפנות על פי הצורך לסיוע מקצועי סביב המשבר, האובדן וההורות.

לסיכום, בתוך תהליך האבל על כל שלביו וקשייו, קשה לצאת מהבועה הפרטית ולמצוא את הכוח לעזור לאחרים, אפילו אם העזרה היא לילדיך האהובים, אך ללא ספק המאמץ משתלם.

אני מביאה את המלים הבאות כדי להעביר את המסר לאופטימיות ותקווה מתוך העצב הגדול:

"אפשר להזיל דמעה על אובדנה או לחייך בגין חייה,

אפשר לעצום עיניים ולהתפלל שהיא תשוב, או לפקוח עיניים ולראות את כל מה שהותירה,

הלב יכול להיות ריק משום שאין לנו אותה או מלא באהבה שחלקנו איתה.

אפשר להפנות גב למחר ולחיות את האתמול או לשמוח מהמחר בזכות האתמול.

ניתן לזכור רק את חסרונה, או שניתן לנצור את חותמה ולחיות אותה לעד,

אפשר לבכות ולהיסגר, להיות מרוקן ולהפנות את הגב,

או שאפשר לעשות מה שהיא היתה רוצה: לחייך , לפקוח עיניים, לאהוב ולהמשיך הלאה"

(דיויד ארקינס, תרגום מאנגלית)

מוקדש לי' ולכל אלו שמצאו את הכוח להמשיך בעוצמה מעוררת השראה.

מקורות:

  1. אפטר, הטב, ויצמן וטיאנו, פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, 2005, פרק 9: עמ' 119-131.
  2. בורקוב, ח', רביב, ע' וירוז, י', נפגעי צה"ל – התמודדות, משרד הבטחון, תל אביב, 1993.
  3. הופ אדלמן, בנות ללא אם, 1997, פרק 8: כשאשה זקוקה לאשה: ענייני מגדר, עמוד 222.
  4. רביב וכצנלסון, משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו, 2002, פרק 5: שכול ויתמות, עמוד 285-333.
לייעוץ מקצועי צרו קשר

052-8682268




איך אני יכולה לעזור?

אם הנכם מתלבטים לגבי ילדכם או לגבי עצמכם, נמצאים במשבר כלשהוא או נתקלים בכל דבר אחר שגורם לכם להרהר שאתם זקוקים לשוחח עם איש מקצוע, אני מחכה לכם עם אוזן קשבת בשילוב (המנצח) של מקצועיות ואנושיות.

למידע מקצועי נוסף

10+

שנות וותק וניסיון

385+

Houses Built

287+

Offices Built

נגישות